שקדי ואח' נ' פילי נכסים (1994) בע"מ ואח'

פסק דין

ערעור על פסק הדין של המפקחת על המקרקעין במחוז ת"א (כב' המפקחת מירה אריאלי (להלן: "המפקחת") בתיק מס' ת/85/11 מיום 20.11.2011 (להלן: "פסה"ד"). המפקחת דחתה בפסק דינה את תביעת המערערים ליתן צו מניעה כנגד המשיבים 1-4 שיאסור עליהם להחנות יותר מרכב אחד במקביל ובו זמנית בחצר הבניין בכל שעה משעות היום.

ואלה העובדות הצריכות לעניין:

המערערים והמשיבים הם בעלי דירות בבית המשותף שברח' חפץ חיים 8, בתל-אביב, הידוע כחלקה 326, בגוש 7093 (להלן: "הבניין"). המערערים רכשו דירתם בבניין בשנת 2005, אך אינם מתגוררים בה ומשכירים אותה לאחרים. בחצר הבניין אין מקומות חנייה שמורים וצמודים, ונהוג לחנות רכבים באופן שחוסם רכבים שנכנסו לחנייה קודם לכן. במידת הצורך, מקובל לקרוא לאותם דיירים שחוסמים, על מנת שיפנו רכבם לצורך הוצאת רכבים אחרים (להלן: "שיטת החסימה").

טענות הצדדים

בערעורם טוענים המערערים כי חנייה בשיטת החסימה איננה שימוש סביר ברכוש המשותף, וכי בשל החנייה בשיטה זו הם אינם יכולים להחנות רכבם בבניין, בעקבות זאת הם נאלצו לשכור חנייה במקום אחר, תמורת 400 ₪ לחודש. לטענתם נאלצו להמתין עד כ – 20 דקות, על מנת שהדיירים החוסמים יפנו רכביהם, שחונים בטור המגיע עד ל- 8 רכבים. המערערים טענו שאינם יכולים לעמוד בשיטת חנייה זו מאחר שאינם יכולים להיות זמינים בכל עת לפינוי רכבם שחוסם רכבים אחרים. המערערים הוסיפו כי הציעו פתרון חלופי של מכפילי חניה, אך סורבו ע"י המשיבים. עוד טענו המערערים כי החלטת האסיפה הכללית להתיר חנייה בשיטת החסימה חסרת תוקף, מאחר שיש לשנות לצורך כך את התקנון, ולשינוי התקנון לא די ברוב רגיל של דיירי הבניין. המערערים גם טענו כי שגתה המפקחת כשלא נתנה פס"ד כנגד המשיבים 5-10, שלא הגישו כתב הגנה ולא התייצבו לדיונים, למעט נציג המשיבה 10 שהתייצב במסגרת ההוכחות כעד.

המשיבים 1-4 טענו לעומת זאת, כי החנייה בשיטת החסימה היא שימוש סביר ברכוש המשותף, וכי על ידי כך לא נמנע מהמערערים לעשות שימוש דומה בחנייה. הסדר החנייה הנ"ל נהג בבניין 50 שנה לשביעות רצון כל הדיירים, ואף אושר בהחלטת רוב דיירי הבניין. עוד ציינו המשיבים כי האיזור הוא איזור מסחרי, עם מצוקת חנייה, וכי פתרון זה הוא הפתרון האידיאלי בנסיבות הקיימות, שממקסם את יכולת החנייה בחצר הבניין בצורה אופטימלית.

באשר להצעת המערערים להתקנת מכפילי חנייה, טענו המשיבים כי הצעה זו אינה ישימה פיזית ועלותה יקרה. המתנגד היחיד לשיטת החסימה הוא המערער 1. כל התביעה הוגשה מלכתחילה רק כנגד המשיבים 1-4, על מנת ללחוץ עליהם להסכים להתקנת מעלית בבניין, והמערערים אף הגישו בעניין תביעה נפרדת כנגד המשיבים.

המשיבה 10, דני לזר אדריכלים בע"מ, התייצבה לדיון לפניי אך לא העלתה טענת נוספות. עם זאת, היא הגישה סיכומים לתיק ללא עו"ד, אך לאחר התייעצות עם עו"ד. בסיכומיה חזרה המשיבה 10 על רוב טענות המשיבים 1-4 והוסיפה את הטענות הבאות: הפינוי במהלך החנייה בשיטת החסימה נמשך 5 דקות ולא 20 דקות כטענת המערערים, החנייה בשיטה זו לא מגיעה לחסימה של 8 רכבים והיא שיטה סבירה שמקובלת בהרבה מקומות שבהם יש מצוקת חנייה. התשריט אותו הציג המערער 1 מתיק הבניין לפיו ניתן להחנות בבניין רק 6 רכבים חסר תוקף חוקי מחייב והוא לא הפך לחלק מהיתר הבנייה. אין כל היגיון סביר לכפות על הדיירים להחנות בבניין רק 6 רכבים כאשר יש באפשרותם להחנות בבניין 15 רכבים, ודווקא הצעת המערערים תוביל למצוקת חנייה ולסכסוכי שכנים.

פסק הדין של בית משפט קמא

6.המפקחת קבעה בפסק דינה כי השימוש שעושים הדיירים בחנייה בשיטת החסימה הוא שימוש סביר ברכוש המשותף, שאינו מצריך הסכמת בעלי הדירות לנוהג זה, וכי התקבלה באסיפה הכללית החלטה המאשרת נוהל חנייה זה, שנמשך בבניין כ - 50 שנה.

המפקחת קבעה כממצא עובדתי את הקביעות הבאות:

א.הבניין מצוי באיזור מסחרי, רוב היחידות בבניין משמשות לעסקים וקיימת מצוקת חנייה קשה באזור.

ב.לא רק המשיבים 1-4 או מי מטעמם מחנים יותר מכלי רכב אחד בחצר, אלא גם משיבים נוספים ושוכרי הדירות מטעמם.

ג.גם שוכרי דירת המערערים מחנים יותר מכלי רכב אחד בחצר.

ד.במשך 50 שנה מאז אכלוס הבניין התנהל הבניין בשיטת החסימה וללא חניות שמורות וכל בעלי הדירות בבניין והמחזיקים מטעמם השלימו עם כך.

ה.כל החלטה אחרת תפגע ברווחת בעלי הדירות בבניין או מי מטעמם.

דיון

7.בהינתן הקביעות העובדתיות החד משמעיות הנ"ל של המפקחת, הלכה היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, ולא מצאתי כי זהו המקרה שיש לחרוג ממנהג זה.

על בסיס השקלול הכולל של הקביעות העובדתיות המצטברות הנ"ל, צדקה המפקחת במסקנתה כי השימוש בחצר הבניין למטרת חנייה בשיטת החסימה, וללא מקומות שמורים, הוא שימוש רגיל וסביר ברכוש המשותף שאיננו מונע שימוש כזה מהמערערים.